הדס

בככר-אלכסנדר בברלין פגשתי אותה, את הדס. בין לבני-העור שברחוב, הייתה היא זקופת-הגוף, שזופת-הפנים, בעלת-העיניים השחורות והלוהטות, דומה לאבן יקרה שנפלה מכתר- מלך.

איך הדס באה הנה? מה לצמח מזרחי בארץ המערב? בת שבע באה יחד עם הוריה מתימן לארץ-ישראל. באיזו דרך באו? זהו פרק מיוחד מלא סבל וצרות.

בראשית גרו באוהל ישן, על שפת הים בתל-אביב. בימי הגשם, היתה הרוח קורעת את האוהל, לפעמים קרובות מפילה אותו, והיא, שתי אחיותיה, אמה, סבתה -היו פעמים רבות נשארות תחת הגשם, מול הים הסוער.

סעדיה האב לא היה נמצא בבית, כי החליף את מסחרו בתימן בעבודת סבלות בתל אביב, ובמשך כל היום, היה נמצא ברחוב ומחכה לאיש שיקרא אותו להעביר משא ממקום למקום.

פעמים רבות, בערב, כשהיה חוזר הביתה, היה מביא אתו פחים ישנים. לאט, לאט הקים צריף קטן מפחים. אבל הוא לא היה יותר טוב מהאוהל. בקיץ היה בו חום מחניק , ובחרף היה הגשם חודר דרך הפחים הישנים.

סעדיה הסבל החליט לבנות לו בית. במשך שלוש שנים לא הרשה לעצמו ולילדיו להוציא פרוטה מיותרת. היה אוכל רק פיתה עם בצל, ובשביל הילדים תבשיל חם, ואוסף פרוטה לפרוטה למטרה זו. כשהיה חוזר ערב ערב מהרחוב, היה חופר יסודות לביתו ואחר כך מניח לבנים בקירות. זה שנים אחדות שהוא משתעל, ואף על פי כן אינו מפסיק מעבודתו. היה משתעל ועובד.

פעמים, בצהרים, כשבשוק לא הייתה כל תנועה, וכל הסבלים שוכבים בצל הבתים וישנים, היה סעדיה הסבל רץ לביתו וממשיך בבניית הבית. בלילה משתעל בלי הפסקה.

באותו ערב, כשכול המשפחה עברה מצריף הפחים אל הבית החדש, וסעדיה הסבל ערך משתה חנוכת הבית למכריו ולקרוביו, פרץ זרם דם מגרונו. למחרת בבוקר, סעדיה הסבל לא יצא לרחוב. הרופאים אסרו עליו לרדת מן המיטה.

"עכשו יש לי מותר לנוח , ברוך השם!" אמר לבני משפחתו ובת-צחוק חלשה על שפתיו. "ברוך השם! יותר לא יש ירד גשם עליכם, והשמש לא תכה על ראשיכם. השם ירחם!" והוא השתעל והשתעל.

סעדיה הסבל נשאר לשכב , ולא ירד ממטתו ולא ראה יותר את הגשם ואת השמש.

מזל האם היתה מוכרחה למצוא עבודה לפרנס את המשפחה ואת החולה.

בוקר בוקר הייתה יוצאת לשוק למצוא עבודת כביסה או ניקיון בבתי-עשירים, וחוזרת מאוחר בערב. האם הזקנה של סעדיה הייתה צריכה להיות בעלת-הבית. אבל היא הייתה זקנה וחלשה מאד, ולבסוף שכבה אף היא במטה.

הדס, בת העשר, הייתה מוכרחה להפסיק ללמוד בבית הספר. היא הייתה צריכה להיות אם לשתי אחיותיה, לטפל באבא החולה, לסדר את הבית, לבשל. אבל עם כל זה שהרוויחה האם ,לא הספיק לקניית רפואות בשביל החולה ולאוכל בשביל הילדים. מפני זה הייתה צריכה הדס גם היא לעזוב את הבית ולעזור לפרנסה המשפחה.

כששמעה על זה, הייתה עצובה מאד, ובאותו לילה בכתה הרבה. היא שמעה הרבה מפי חברותיה, שעבדו כבר, שה״אשכנזים" רעים מאד. הם דורשים הרבה עבודה, אבל נותנים מעט אוכל ומעט כסף. ואם במשפחה ישנם בחורים, הם מתעסקים עם הפועלת, ועושים לה לפעמים מעשים לא יפים.

אבל האם לא שאלה אותה. היא מוכרחה לעשות מה שאמה אמרה, והיא גם ידעה שירגישו אם לא תעבוד, ירעבו כולם בבית, ואבא לא יבריא.

את אבא אהבה מאד. צפורה בת השמונה, התחילה לעבוד במקומה בבית, ואותה, את הדס, הביאה האם אל משפחה צעירה, ברחוב רחוק משכונתם, שהיה בו הרבה רעש והרבה מאד אבק.

הוא היה פקיד גבוה בבנק, ואשתו לא עבדה כלום, והיה להם ילד קטן. הדס היתה צריכה לעשות כמעט את כל העבודות בבית: לרחוץ אה הרצפה, לסדר את המיטות, לנקות אה החדרים, לבשל, להביא ירקות מן השוק, ופעמים גם להוביל לטיול את הילד לשפת הים. בבוקר ,כשבאה, עוד הייתה האישה ישנה והדס הייתה עובדת עד מאוחר בערב בלי הפסקה. לפעמים, כששניהם הלכו לקולנוע או לתיאטרון, היתה מוכרחה להישאר גם בלילה לשמור על הילד.

היא לא למדה יותר. לא קראה כלום, ותמיד הייתה באה הביתה עייפה ושוכבת לישון. אף על פי כן, העבודה לא השפיעה לרעה עליה. גופה נעשה זקוף כתמר, עיניה העמיקו יותר, ושערותיה נעשו מסולסלות ורכות. כל מי שהיה בא לבית המשפחה, היה מביט בה בהתפעלות, ופעם שמעה: "בת מלכה ממש!"

פעם, הציע קרוב של המשפחה להדס לקבל עבודה שיש בה יותר רווח: לחלק חלב בעיר בעזרת אופניים.

לרכב על אופניים היה זה חלומה שנים רבות. היא תמיד הייתה מביטה על ילדים הנוסעים באופניים בקנאה ובכאב-לב. היא לא חשבה הרבה וקיבלה את ההצעה בהתלהבות רבה. עכשו, סוף סוף גם היא תרכב על אופניים.

אותו בוקר שהתחילה לעבוד על האופניים היה לה יום חג. למרות היסורים הרבים שסבלה עד שהתרגלה לעבודה זו, כי ידיה ורגליה היו פצועות מנפילות מהאופניים, התגברה על הקשיים, וסוף הנצחון בא.

כשהדס היתה עוברת ברחוב רכובה על האופניים, לפנייה שני כדים עם חלב, גופה גמיש ונתון לכל תנועה של האופניים, שערותיה מתנפנפות ברוח, ועיניה לוהטות ככוכבים בלילה, היו כולם פונים אליה ומסתכלים בה ארוך, ארוך.

התקרב ובא חג הפורים. בעיר הוכרז על בחירה של מלכת פורים. הדס ראתה שכולם מכינים מסכות, תופרים בגדים יפים ומכינים כל מיני קשוטים. היא ידעה שכולם מתכוננים לערב של בחירת המלכה. וחלום אחד נכנם בלבה! לראות איך לבושה המלכה, מה מראה האולם שבו בוחרים אח המלכה ואיך בוחרים אותה.

באותו ערב של הבחירות, היא באה אל שער ההיכל ששם היו נערכות הבחירות.

היא ראתה גברים ונשים שבאו לבושים בגדים עשירים, מקושטים בקישוטים יקרים כבני-מלכים ממש, ורק מסכות על פניהם.

היא נדחפה בין ההמון, שחיכה אצל השער, לראות מי תהייה המלכה שתבחר. שעות רבות היא חיכתה ורק אחר חצות לילה, נראתה סוף סוף המלכה יוצאת מן ההיכל, והיא לבושה בגדי כסף, וכתר כסף על ראשה, והיא זקופה, וצועדת לאט. לפניה ואחריה המון אנשים שהיו כבני-מלכים בעיניה.

למחרת היום, בחג הפורים, העבירו את מלכת פורים ברחובות העיר. כל העיר הייתה לבושה כמלכה, והאנשים כבני מלכים, וכולם חיכו לה ברחובות, ועמדו על הגזוזטראות המקושטות בפרחים ובשטיחים. ילדים לבושים לבנים פזרו שושנים אדומות ולבנות לפני המלכה,ותזמורת ניגנה בלי הפסקה.

במרחק רעש הים.

גם הדס נדחפה אל ההמון כולה רועדת, ועיניה לוהטות שבעתיים מרגיל. אחדים דחפו אותה והתמרמרו עליה, אבל היא לא שמה לב אליהם, היא היתה נרגשת. כל אותו לילה לא ישנה הדס. ואחרי חג הפורים היו מחשבותיה ביום, וחלומותיה בלילה – המלכה.

בכל שנה ושנה, בפורים, הייתה הדס נדחפת בין ההמון אל שער ההיכל לראות את המלכה, ואף פעם לא הייתה בפנים ולא ראתה איך בוחרים אותה. בכל שנה ושנה היתה נבחרת אחת מבנות המשפחות המכובדות והאמידות של העיר למלכת פורים.

הדס המשיכה בעבודה חלוקת החלב. כשהיא הייתה עוברת ברחוב בקלות, כצפור, היה כל מי שמסתכל בה מרגיש כאילו עולם חדש הוא רואה, שלא שם לב, ולא ראה אותו קודם לכן. כל מה שלבשה הדס, היה כאילו נולדה בלבוש זה. והבגד הפעוט שהיתה לובשת רק הדגיש את החן אשר בה. היא הייתה ידועה לכל אנשי העיר.

הפועלים שיצאו בוקר בוקר לעבודה, פגשו אותה כבר על אופניה, וכשחזרו מעבודתם עייפים ומלוכלכים, שמחו לבת-צחוקה הטוב, המלא אור.

העשירים שלבתיהם היתה מביאה חלב, אהבו את החן שבה ואת הקלות שבגופה.

פעם הביא לה בעל החלב את העיתון המצויר ״מולדת" , ובשער העתון תמונתה. היא השתוממה לה. היא לא ראתה שמישהו צילם אותה. אבל היא שמחה מאד על הדבר. היא קנתה את העתון בחנות וכשהביאה את התמונה הביתה, כל בני המשפחה שמחו מאד, ויותר מכולם שמח סעדיה האב . הוא לחץ את בתו אל לבו, ודמעות נראו בעיניו, והתגלגלו על זקנו הלבן והארוך.

פעם מסר לה בעל-הבית כתובת חדשה להביא שם חלב: כנעני, ברחוב שפת-הים. לפנות ערב היא באה לבית ודפקה על הדלת. פתח לה איש צעיר לבוש בגדים נקיים ומסודרים יפה. הוא הכניס אותה לחדר, קיבל את החלב בזהירות ובדיבור יפה. היא הרגישה מיד שיחסו אליה הוא אחר מאשר כל אלה שהייתה מחלקת להם חלב. דיבורו העברי היה אמנם איטי ולא בטוח, אבל עיניו הכחולות, שערותיו הבהירות, שיניו הלבנות והטון הלבבי והרך שבדיבורו ־ משכו מיד את לבה.

בכל ערב כשהייתה מביאה את החלב, הייתה מוצאת אותו בבית. תמיד היה פוגש אותה בבת צחוק קלה ורכה, או במלה לבבית או מספר איזה מקרה עליז.

פעם ביקש אותה לשבת, וסיפר לה איך צילם אותה מעל מרפסת ביתו, ואיך שלח את התמונה לעתון, ואיך לא רצו לקבל אותה. אבל כשנתן להם כסף הם קבלו בהתלהבות רבה. אחר כך דיבר דברים יפים על רגליה, על גופה, ואמר פסוקים אחדים משיר-השירים. דיבר בהתלהבות על זה שגופה כאילו נולד לרקודים, ושהיא צריכה ללמוד לרקוד. היא אמרה לו שבאמת חלמה על זה הרבה שנים, אבל איך להתחיל ללמוד? אל מי לפנות ? והלא הלימוד יעלה בכסף רב !

מאז התחילו משוחחים ביניהם על כל מיני דברים, ועל מקרים שונים ומשונים וצוחקים הרבה מאוד. פעם הזמין אותה לראינוע , ופעם נתן לה במתנה טבעת עם אבן יקרה, ופעם שלח על ידה שוקולדה ועוגות בשביל אביה החולה ובשביל אחיותיה הקטנות.

האביב היה בארץ, ההדרים הפיצו ריח-ניחוח, חג הפורים התקרב ובא. כשהוכרז בעיר על בחירות למלכת פורים, הייתה הדס נמצאת בתוך התרגשות גדולה.

הוא ראה אה מצב-רוחה הנרגש, ושאל אותה על סיבת הדבר. היא סיפרה לו.

"את בעצמך מלכה!" אמר לה בהתרגשות ונשק את ידה בפעם הראשונה. "את צריכה להבחר למלכה!" הוסיף בהתלהבות.

"אני?" שאלה בתמהון,"אני? אני רק תמניה ענייה. בת סבל עני!" הוסיפה.

"לא חשוב!" אמר בקול בטוח,"את תהיי למלכה השנה! כ ן!"

היא פרצה בצחוק. "אדון כנעני!" אמרה, "אם גם אבא ימכור את ביתו ואת כל רכושו, לא יספיק הכסף לקניית בגדים בשביל המלכה!" אמרה בבת-צחוק של חן.

"לא! לא אביך יקנה אותם. אל תדאגי! יהיו לך כל הבגדים הדרושים. את מוכרחה להיבחר השנה למלכה!" אמר בביטחון.

סעדיה הסבל, מצבו הורע מיום ליום. הרופאים החליטו פה אחד שאין כל תרופה שיכולה להציל את חייו ובבית חיכו כולם למותו.

הוא ידע מזה, והיה כועס ומתמרמר על יחס בני משפחתו אליו. רק את הדס אהב מאוד, כי היא התייחסה אליו באהבה, ובליבה התפללה שיקום ממיטתו ויתהלך ויעבוד שוב, ויראה את האביב ואת הים, ואיך היא רוכבת על אופניים, ויראה גם את כנעני.

הדס סיפרה לו על כנעני ועל התוכנית שלו, ועל זה שהוא רוצה שהיא תיבחר למלכה. סעדיה הסבל שמח מאוד על הדבר. הוא הציע לה שתתלבש כמלכה יהודיה מתימן. בערב הבחירות הביא כנעני את הבגדים הדרושים, שהיו תפורים מכסף ומשי.

לפני שהלכה להיכל נכנסה לאביה.

"בחיי" אמר בהתרגשות, ודמעות אחדות עמדו בעיניו, "אסתר המלכה לא הייתה יפה ממך! ברוך השם שאני רואה אותך בכך! ברוך השם!" אמר ורצה למשוך אותה אל לבו.

אבל, פתאום התאנח, הפך את פניו אל הקיר וזרם דם חזק פרץ מגרונו.

חרדה אחזה את הדס, איך היא תלך לבחירות? עכשיו שאביה נמצא בין החיים ובין המוות. אבל ללילה זה חיכתה כל כך הרבה שנים. על לילה זה חלמה במשך כל ילדותה. אבל איך תשאיר את אביה?

והיא החליטה להישאר בבית. כנעני לא הסכים עם החלטתה. הוא הוציא עליה כל כך הרבה כסף. גם אביה קרא לה ואמר לה: "לכי בתי! היי למלכת ישראל!" דיבורו היה חלש מאוד והוא נשם קשה מאוד. פניו היו חיוורים כסיד. היא נשקה לו, דמעות פרצו מעיני שניהם, ובלב שבור הלכה אחרי כנעני.

כשבאו להיכל, סובבו אותם כולם, ולא הספיקה לראות את האולם שבו היא נמצאת. כולם היו מלאי התפעלות מבגדיה, מהאש שבעיניה, מהאביב שבגופה.

היא נבחרה למלכה. נשאו אותה על הידים. שמו על ראשה כתר כסף, וצילמו אותה בלי הפסק. היא שכחה על אביה, והתמסרה לרקודים, לשתייה, לכנעני.

עד אור הבקר רקדו ושתו, ובלב מלא שמחה ואושר אין סוף הלכה הביתה.

עם קרני שמש ראשונות נכנסה לבית אביה, והיא מלאה אור, מפיצה ריח ניחוח. היא נשארה עומדת בפתח כמאובנת: על הרצפה היה מונח גוף מכוסה שחורים. סביבו נרות דולקים. העולם חשך בעיניה. היא התחלחלה ונפלה לרגלי הגוף השחור. כל האור הגדול שהיה שם בהיכל, המלכות, וכל האושר שהרגישה שם, הפך עכשיו לגיהינום. גופה המקושט והמבריק בכסף ומשי ליד המת, הדגיש עוד יותר את החיים העלובים, ואת המצב הנורא שבו נשארה המשפחה היתומה.

למחרת הייתה הדס מוכרחה להשתתף בתהלוכה אשר ברחובות העיר. התהלוכה היתה בפעם זו יותר עשירה מאשר בכל שנה. שיירות גמלים מקושטים בשטיחי תימן יקרים, ועמוסים בגדים יקרים וכל טוב, הלכו לפני הדס המלכה. היא עצמה רכבה על גמל לבן ומקושט וישבה תחת אפיריון יקר. שורות של ילדים וילדות לבושים בגדים לבנים, פזרו שושנים אדומות ולבנות תחת רגלי הגמל שעליו רכבה, תזמורות נגנו בלי הפסקה, וההמונים מחאו כף וצעקו: "תחיי המלכה!"

קבוצות קבוצות של תימנים רקדו לפניה רקודים, שחקו במשחקים וקראו בקולות צוהלים: "תחיי המלכה שלנו! הדס המלכה תחיה לעולם!"
שמחת ההמונים הייתה גדולה מאוד.
היא הייתה מוכרחה לחייך לכולם, ובליבה היה לילה, היה חורף.

אחרי זה שבה הביתה שבורה, וישבה שבעה ימים בחדר האפל שבו שכב וסבל אביה במשך שנים רבות.

שבעת הימים האפלים אחרי שני ימי האור, הגן עדן, היו נוראים שבעתיים. איש לא ביקר אותה. כאילו לא אתמול רק הייתה המושלת היחידה על כל אנשי העיר. כאילו לא אתמול צעקו ההמונים: "תחיי הדס המלכה שלנו!"

גם כנעני לא בא, ובני המשפחה התחילו להיות רעבים ללחם. היא ידעה עכשיו, כי יום אחד של חלוקת חלב, נתנה יותר רווח מאשר שני ימי מלכות.

היא שלחה אל כנעני מכתב, והוא בא. היא אמרה שרוצה להמשיך בחלוקת החלב, אבל הוא התנגד לזה ואמר שעכשיו היא צריכה להמשיך. שעכשיו יש לה האפשרות ללמוד ריקודים, והציע לה לנסוע אתו לחוץ לארץ, כדי שתילמד שם את תורת הריקוד.

רק בתנאי שישלח כסף לבני משפחתה, הסכימה להצעתו.

ביום קשה, כשאחותה הקטנה הייתה חולה, וגם סבתה היתה חלשה וחולה, ולאם לא הייתה עבודה טובה, הפליגה עם כנעני לחוץ לארץ.

בברלין הכניס אותה כנעני לאיזה מוסד משונה ומלוכלך. בתורת הריקוד למדה מעט מאוד. בתחילה הוא שלח כסף לבני משפחתה, אבל אחר כך הפסיק.

כעבור חודשים אחדים קיבלה מכתב מאמה: מפני החובות הרבים היתה מוכרחה למכור את הבית והם עברו לגור בצריף פחים. אחרי זה מתה סבתה מרעב וחולשה, וצפורה אחותה מתה משחפת.

ומה עכשיו? כל שאיפתה הייתה עכשיו לחזור לארץ. אפילו להיות פועלת פשוטה על הכביש. אפילו ללכת לקבוץ. אבל רק להיות בארץ.

כנעני "שכנזי" באמת. הוא עזב אותה, נשא אשה, והשליך אותה לרחוב. אינה יודעת איפה הוא וגם אינה רוצה לדעת אותו יותר. כסף לחזור אין לה. עבודה פשוטה אסור לה לקבל, רק עבודה אחת מותרת עוד לאשה זרה בארץ רחוקה – הרחוב. מהר נעלמה בין ליבני העור, וכולם הפנו את ראשיהם אליה והביטו בה במבט משונה.

  • רצפת הפסיפס בבית לאונטיס

    מתגליותיו המרגשות של נחמיה צורי שהעלה את חדרי מבנה זה בחפירות בשנת 1964 . הפסיפס המרהיב הזה נמצא במוזיאון ישראל-ירושלים.
  • אתר חורבת מנחה

    התגלה ע"י נחמיה צורי ב-1954 שערך בו את חפירת הבדיקה הראשונה.