יקה

פרידריך ק. היה בן יחיד להוריו. אביו הפסל, היה מקובל על הבריות כאישיות גרמנית רבת השפעה, הנכנס ויוצא בארמונות נסיכים, מתרועע עם קברניטי המדינה, ויושב ראש במסיבות של אומנים.

אמו היתה נודעת כאישה יפת תואר ודקת טעם. בצל טרקלינה הסתופפו רבי האומנות, המדע והמדינה. הבן נישא על גלי החיים המפוארים. דבר לא היה חסר ולפי מגמת הוריו, היה צריך להיות שופט עליון בעיר הבירה.

מאידך גיסא, לא בטח הבן אחרי חלום הוריו, כי לא מצא עניין וחפץ בחוקים, ומשחר חייו דכאוהו מחזות התהלוכה של בני אדם הלבושים מדים בעלי כפתורים נוצצים. בכל הליכותיו היה שונה משאר כל בני משפחתו. היה מראה התנגדות לשירות ששרתוהו, החדרים הרבים בבית הוריו שמספרם עלה על תריסר – בלבלוהו, עצבנוהו ולא הבין את נחיצותם. תמיד היה מוזר באורח חייו המתבודד. מדרכו שלא היה מתחבר עם בני גילו הדוגלים בסיסמא צבאית, וסולד למראה תרגילי הצבא, המפקדים וההצדעה.

היה לו יחס מיוחד לעצמים, ובעיקר לספרים. הוא לא קרא מעולם בספרי ה"בלש" ובסיפורי הרפתקאות, אלא תמיד קרא בספרים מעולים שבשירה ושבמחשבה, ותמיד מצאם, ולא טעה בבחירתם כאילו הם נמשכו אליו מעצמם. הוא הגה בדמויות הרוחניות שבדורו ושבדורות הקדומים, אבל גם ביניהם היה הוגה בניטשה יותר מאשר בגתה, באפלטון יותר מאשר בקנט, בן-גוג יותר מאשר במנצל ואת בטהובן העלה על וגנר.

את לבו משכו תולדות העמים הקדומים ותרבותם, וחיפש קו-משווה בין הללו ובין אלה שבזמנו. במיוחד מילא את לבו והטריד את מוחו גורל של עם קטן בחוף המזרחי של ים-התיכון, אשר במשך כל חייו נלחם על קיומו ונפתל עם גורלו. לסמל היה לו אחד האבות הראשונים של עם זה, שנלחם באחיו, שרה עם מלאך ויכל לשניהם – וכך ממשיך את קיומו עד היום.

שאלה אחת הטרידתו: איך יכול היה נודד נצחי זה, הסחוף והדווי, להתקיים עד עתה? אם לא נמחק מעל הקרקע כיסופם של משנאיו האדירים, איך לא נתבולל לגמרי?

בחפשו בספרים אחרי מקורות העוז שבקיומו, לא מצא בהם כל תשובה לתהייתו. משהיה שואל את אביו, היה דוחהו מסקרנות זו ויועץ לו כי מוטב שיעמיק חקר בלשון הגרמנית ובתרבותה. ואגב, סיפר לו על התקווה בהתגשמות חלומו – הקמת בית מקדש שיכיל בקרבו את כל היצירה הגרמנית הרוחנית, ובין היצירות גם את יצירתו. אמו שדלתו בדברים רכים שיתמסר ללימודיו, והבטיחה לו גדולות ונצורות בעתיד חייו.

אך פרידריך לא ידע מנוח. למרות המכשולים וההפרעות, חתר בעקשנות יתר, למען הגיע אל אמת הדברים שאליהם נרתק לבו בעבותות מחקר. לכשהשקיע את עצמו בספרי הברית הישנה, העמיק בדמויות הגיבורים, המכבים והנביאים, נתגלה לו אותו אור נצחי של אמת החיים ויסודות הרוח האנושית שאותם נתייגע לשוא לחפש בספרים רבים ושונים.

כבמקל קסם פגו מליבו כל הפקפוקים והעקוב היה למישור.

משהופיעה על לחי העלם כסות משחירה, גבר בו הרצון לחקור את שרידי אותו עם, להכרתם פנים אל פנים, בכדי ללמוד מהם על עבר עמם המזהיר. הפגישה הראשונה אכזבתו. האם חנוונים אלה, הם צאצאים למשה, משחרר העם ומחנכו? האם ספסרים וקטני-אמונה אלה הם ניני הגיבורים והנביאים, שהיו כעמודי האש לעולם כולו בכל הדורות?

באותם הימים של אכזבתו, התקרב יותר להוריו, היה מקשיב לדבריהם יותר, ואלה דמו בלבם כי גם נתבגר יותר, נעשה מעשי יותר, והנה צועד בעקבותיהם. אך בלבו שלטה מבוכה, ונדמה היה לו כי אם יימשך המצב כך, תשתלט בו אפילה.

פעם, שמע על אודות קבוצת חלוצים העובדים כאיכרים ופועלים ורוצים לחדש את חייהם ואת חיי עמם, ושואפים לגאול את ארצם העזובה.

משנודע לו זאת, נסע מיד לשם. הפגישה עם החלוצים, עם עבודתם, עם מחשבותיהם, עם האדמה – היתה בעיניו כאילו היתה זו פגישה עם הדמויות הנערצות והיקרות לו מתוך ספר הספרים. הנה גדעון חובט החיטים בגת, קם, מציל ומשחרר. הנה שאול בן הימיני, האיכר התמים, בחיפוש אחרי אתונותיו האובדות, מוצא מלוכה אובדת, מלכד את השבטים המפוזרים ומשחררם מלחץ הפלישתים. הנה עמוס הרועה עוזב את צאונו והולך לרעות את צאן האדם, הפזורה והמופקרת, והריהו מרעים את קולו המדברי נגד הרועים המטעים.

לכשחזר דרך העיר ההומייה, המצוחצחת והמנצנצת בכפתורי מלחמה, היה לו כאילו בא מעולם אחר, כאילו בחלום חי את הדברים.

מאותו יום ואילך, היה נוסע לשם בכל שעה פנויה. מאז, התחיל מתרחק מן הבית, וההורים היו מודאגים מהעדרו.

פעם, כאשר ההורים נסעו למשתה בבית הינדרבורג, המצביא הנודע אז, נשאר פרידריך בבית, ומתוך חיפוש וניקור בתעודות שבמגירת אביו נודע לו, כי הנהו צאצא מאותו עם, שעליו הוא הגה יום ולילה.

משנודע לו הדבר, עזב את הבית ושוטט בהרים יום תמים. שאלה אחת הדריכה את מנוחתו: מדוע העלימו הוריו זאת ממנו? מדוע? באותו לילה לן על פסגת הר ביער עבות, התייחד עם צבא הכוכבים, היה מוחרד מהווית האפילה, ועם עלות השחר, עם רננה ראשונה של צפור מתעוררת ונעלמה, כרע ברך לרגלי אלון עתיק יומין ונשא את כפיו ואת פניו אל מול השמש. למחרת, משבא הביתה, מצא את ההורים מוחרדים. אביו התכונן להטיף לו מוסר, אך זה נרעש למראה בנו. הוא נתבגר בין לילה. רצינות כואבת הלכה בכל תו מתווי פניו. בעיניו הוצתה אש המרד ועוז הנעורים הפורים והמפרים, ומפיו העקשני פרץ זעם עצור של הר געש כבוי: "מדוע העלמת ממני את מוצאי?

מדוע?

"לשם מה אונאה זו?"

אביו היה כהלום רעש והאם היתה מפוצצת. אך פרידריך לא חיכה לתשובה והלם הולם אחר הולם: "אלך מכאן, אכרות ברית עם בני עמי, שאינם מפחדים מפני המוות, שאת כבודם לא המירו במשרה טובה! אלך, ואצטרף לבוני מולדתי העתיקה – החדשה!"

כל שידולי הוריו לא הועילו להם והוא הלך.

הוא מל את בשרו. שבועות אחדים כאב, אך נשא את מכאוביו באהבה ובשמחת גאווה.

משהחלים, בא לחוות החלוצים ושינה את שמו ל"שלום". היה חורף. מימיו לא עשה תנועת עבדות כל שהיא, ועכשיו, היה מוטל עליו לחטוב עצים. בערב היה שב מן העבדות מחוץ עצמות, וכפות ידיו פצועות וזבות דם וקפואות. חללו של החדר היחידי, הבלתי מוסק, היה מלא עשן הכיריים, ריחות מריחות שונים, הקירות טחובים, המזון הורכב מפת לחם לפותה בריבה ותה או תפוחי אדמה קפואים למחצה לפותים בשומן חזיר. החיים בצוותא בלתי פוסק, ברעש תמידי, במריבות פעוטות, בשירה קולנית, בנגינת מפוחית רעשנית – כל זה היה לו לרועץ. אם יש גיהנום בעולם, הרי זה אחד מחדריו.

והלילה – אף הוא לא הוסיף לו הקלה ומרגוע. הרי רק עכשיו השתחרר מן הילדות, משעבוד להורים ומשרתים, והנה עליו שוב להיהפך לתינוק: עליו להתחיל הכול מחדש. ללמוד שפה זרה, דרכי דיבור משונות, שאינן מעורות בחיים מזה אלפי שנים, התלויות על בלימה. כל זה לעשות בהמולה הנצחית שבחדר היחידי המקפיא. היום והלילה השלימו זה את זה, הן בעמל והן בדווי. החיים בכללם בחווה תבעו מסירות, סבלנות ואהבה בלי מצרים.

פעם, כאשר נגדשה הסאה, נתגנבה מחשבה בלבו: לחזור להוריו. אך מיד הושבה תשובת זעם: לעולם כוזב זה? לנער הצועד והמתנאה בכפתוריו הצבאיים? לא!
להורים מתנכרים למקור מחצבתם? לא!

וכך נאבק ויעל, צעד אחר צעד.

במרוצת הימים, כבש מקום נכבד בעבודה, עד כי נחשב לאחד הפועלים המסורים והחרוצים, לא רק בין החלוצים, אלא גם בחווה כולה. הוא ניצח את המכשולים שבלימוד הלשון. דיבורו העברי היה רהוט כמעט וצח, ואת כול מעיניו שם במקורות –בספר הספרים ובספרות העברית. הנה, הוטלו עליו תפקידים שונים, הן במשק והן בחברה. הנה, הגיעה השעה שיעלה אף הוא לארץ שאיפתו – אך מפאת תפקידיו החשובים, נדחתה עלייתו משנה לשנה.

משהופיע אותו מוקיון קצוץ-שפם על בית העולם, מת אביו של שלום מרוב עוגמת נפש, מחמת אכזבת רעיונותיו, ויצירותיו הורדו מהפרנס הגרמני אלי מרתף טחוב. על הבן הוטל תפקיד לא קל ביותר, להעביר לא רק את עצמו ואת אמו לארץ, אלא גם להעביר את עצמות אביו להרי ירושלים, לפי צוואתו בשעה האחרונה לפני מותו.

שלום הרך, הפורח, האמון עלי תולע, הפך להיות כחוש וגבו נכפף קמעה. שערי הארץ ננעלו. אכזבה ויאוש התגנבו בלבות הנערים המתענים בהכשרתם. אך המעולים שבהם התגברו כאריות והחלו מעפילים בדרכים שונות ומשונות שאין הפה יודע לספר די את בלהתן ודווים.

והנה, באחת מן ההעפלות האלה, העפיל גם שלום.

בספינת דייגים "פטריה" נסעו כבושים כמליחים, יהודים מכל קצוות תבל, שמקום מפלטם האחרון, אינה אלא סירה רעועה זו. ההפלגה הזאת הייתה ככל ההפלגות ממין זה באותו הזמן: הפלגה ועמידה בצדה, הפלגה ועגינה לצדה. צעד קדימה וצעד אחורנית. חלל הספינה היה קלוט ריחות מריחות שונים ואינו פולטם. התינוקות צווחו יומם ולילה. הישישים התאנחו, והצעירים רגנו על הסדרים, על אי-הצדק, ומעל לראשיהם היה מרחף הרעב.

הלינה על הסיפון – יד ורגל, כתף ועכוז, עקב ופה נפגשו. היחסים, ספסרות במזון, תגרנות בבגדים, מסחר בגוף. לכאורה, הרי זה היה קיבוץ אנשים זרים, מרי-נפש, סחופים ודוויים, שההכרח כרך אותם כאן בכריכה אחת. משמתה נערה אחת והוטלה לים, נודע הדבר יום לאחר המעשה, כי משחלתה, הורחקה לקרן זווית נשארה ללא טיפול ונפחה את נפשה במדבר בני אדם וברעב. בכול היה רעב: רעב ללחם, רעב למים, רעב למילה מרחמת אנושית, רעב לחופש ורעב למולדת. ובעיקר היה רעב לקרקע מוצקה תחת הרגליים.

שלום התהלך בין בני האדם כואב ונרגש. כך חש את עצמו, אז כאשר חיפש בין החנוונים ובין הספסרים שבברלין את גיבורי העם ואת נביאיו.

לאן נוסעים אלה? איש לא שאל זאת. לשון הדיבור – כמספר לשונות הארצות שמשם ברחו. בלשון היחידה שאל "ארצה נוסעים"? ואותה מעלים על שפתיהם בערב רב של לשונות, ואותה מזכירים.
בדחילו וברחימו – היו מספרים רק שלום וחבריו החלוצים. על החיים שבארץ לא שוחחו, לא חלמו.
מה יעשו שם בארץ? איש לא דיבר על זאת. שני מושגים היו תלויים על שפתי בני האדם והיו מרחפים בחלל במוחשיות איומה: לחם ויבשה.

והנה, בבוקר אחד, זינקה הספינה לנמל הארץ. הכול נאסר. פליטיה הועברו לבית ההסגר, ורובם הובלו לבית החולים. עם צעדם הראשון עלי קרקע כאן, נעלמה ארשת הבהמיות שנטלו ממנה פרצופי בני האדם במשך זמן ההפלגה, ופני כולם הוקרנו באור אלוהי שלא מעולם ממשי זה. שלום היה לתינוק. הוא גחן על האדמה ונשק את עפרה וקרא בקול את נבואות הנחמה של ישעיהו ואת שירי יהודה הלוי. בשעת קריאה הצביע על ההרים ועל הרקיע. כול אותם אנשים שהיו זרים לו, ששנא אותם, נעשו קרובים, אהובים ויפים, כול כך יפים.

והנה שלום בקיבוץ. החיים ערוכים ומסודרים כבחלום של גן עדן. סוף סוף בא התגמול. אך בכול זאת מתהלך וכואב ומיצר. הנה אותם בני האדם, שהיו צפויים לשעבוד, להתרוקנות, למוות – רוגנים כאן, מטילים רעל ומרה שחורה.

שלום אינו מבין זאת ושואל: מדוע?

בעולם – רעב, בעולם – חוסר עבודה, בעולם – ניצול ושעבוד, בעולם – אפלת נפש וחשכת משטר, וכאן – אפשרויות של חיים צודקים, חופשיים, עבדות כאוות-נפש, אוכל בשפע. מדוע בזבוז במזונות ובחפצים? מדוע זלזול בערכי חברה? מדוע?

יהודים נרדפים ומעונים בעולם על לשונם, על תרבותם, על שמותיהם, מדוע כאן בליל של לשונות, בליל של שמות לועזיים, ואין הלשון האמהית נשמעת אלא בפי התינוקות בלבד ובאסיפה הפומבית? מדוע? מדוע גם כאן שבטים, שבטים? מדוע גם כאן הכל מפוצל לעדות, עדות, והכל מתנהל ברוח של חיי ארץ המוצא? מדוע?

תשובה אחת נתנה לו: אתה יקה! אתה אינך יכול להבין זאת!

ושלום מתהלך כואב והגיגים אפלים ונוגים מכרסמים את לבו, מדוע?

  • רצפת הפסיפס בבית לאונטיס

    מתגליותיו המרגשות של נחמיה צורי שהעלה את חדרי מבנה זה בחפירות בשנת 1964 . הפסיפס המרהיב הזה נמצא במוזיאון ישראל-ירושלים.
  • אתר חורבת מנחה

    התגלה ע"י נחמיה צורי ב-1954 שערך בו את חפירת הבדיקה הראשונה.