הטרמפים שלי

סוף שנת 1966

כדרכי בקודש, ניצבתי גם הפעם בכביש ההומה, רגעים מספר לפני מועד בוא שרות אגד, לנסיעה אל בית שאן, כמזה 18 שנים פחות או יותר. כמעט מידי יום ביומו ניצב בסמוך אלי, או במרחק מה ממני, נוסע או נוסעת, מורה או גננת, והזרוע מנופפת לטרמפ. לפעמים ניצבת גם שרה הגננת מכפר יחזקאל, מזה שנים רבות. היא הטרמפיסטית הנצחית, וזרועה מונפת.

ואילו אני משקיע את עצמי בעיתן הבוקר, ולעומתי הטרמפים חולפים ועוברים ביעף, ועצמי כאילו הרכב הגועש אינו נוגע לגופי, ובכלל אינו מפריע לנפשי. הנה הגננת כבר השיגה את מבוקשה, ואני עצמי כאילו העניין אינו נוגע לי, ואיני רץ אחרי כל רכב, ואיני מנפנף בזרועי. "יזחלו להם על גחונם, כל הנהגים יחדיו, אני רק עם אגד." אך הנה מרתיע ובא רכב קטן, ומוריד טרמפיסט במרחק של כארבעים מטר ממני, ואיני רץ אליו. איני מפנה את פני אליו כלל וכלל, ההיפך מזה, אני מפנה את גבי אליו,ואיני רוצה שבעל החסדים ירחם עלי, או אפילו יעורר את תשומת ליבו אלי. לא ולא, איני שועה אליו כלל, הוא אויר עבורי ותו לא. אך הנה מרתיע ובא ומתקרב אלי דווקא, יורד מהמסילה ובא עד מקום עומדי מעבר לכביש. כמעט איני שם לב אליו. העלי לדחות את נדיבות ליבו ולהמשיך בעקשנותי? אך היצר הרע, היצר הרע גובר על הכל, ואולי זה יחסו האוהד, אולי גם העניין שייך ליחסי ציבור? הוא נעצר ומכריז מבלי להתכופף מבעד החלון: "אני לבית שאן…" כאילו מכריז, הוא אל מלכות האושר והעושר. היצר הרע על הרווח וההצלה שיצמחו לי מחסכון פרוטות עלובות, וביחד עם העניין של יחסי ציבור, גברו על הכל. אך שוב התלבטות, הרי רצית ללכת ברגל, וההליכה חשובה עד מאוד, ואף רצית לבקר באתרים בדרכך, כדי לראות אם לא פגעו בהם ילדים. ודווקא זה בא עתה, ולא במקום נידח בו אין תחבורה ציבורית.

רק ישבתי לידו והתחיל מדבר: "אני כועס על הארכאולוגים. מה אכפת להם שאני מבקר בכוכב הירדן, והנה סגרו את הכניסה. הלא מזה שנים אני מבקר שם, ועתה אני יוצא עם שלוש בנותי בשבתות, ופתאום סגור! מי מבקש מהם שיבקשו כסף לכניסה בסחנה, מי מבקש מהם לעשות יפה. אני מסתפק בקיים. בכל מקום דורשים כסף, ובכל מקום סוגרים… לאן נגיע שעוד מעט אי אפשר יהיה להיכנס לנחל תבור. עוד מעט יסגרו כל מקום יפה, עוד מעט…"

לאן אגיע איתו. איך להפטר ממנו? איך לברוח ממנו? אך הנה המשטרה,בית המשטרה, יופי… "בבקשה, עלי לרדת כאן".

  • רצפת הפסיפס בבית לאונטיס

    מתגליותיו המרגשות של נחמיה צורי שהעלה את חדרי מבנה זה בחפירות בשנת 1964 . הפסיפס המרהיב הזה נמצא במוזיאון ישראל-ירושלים.
  • אתר חורבת מנחה

    התגלה ע"י נחמיה צורי ב-1954 שערך בו את חפירת הבדיקה הראשונה.