בית החולים

שי"ט באלול, תשט"ו, 6 בספטמבר שנת 1955

רגשות הומים וחמים ממלאים את ישותי, לאחר שובי מבית החולים, שם נעשה לי צילום רנטגן בקרסול הרגל השמאלית, למעשה נעשה צילום לשתי הרגליים.

היה זה מסע בלתי שיגרתי, לעולם מעבר לתחומי החיים היום-יומיים, שאני סגור בהם, למרות זאת, כי נדמה לי ואני תמיד בתנועה. כשירדתי לכביש, נודע לי כי איחרתי את הקו בית שאן-עפולה בשלוש דקות. תקר הגון, הרהרתי, ומה שונא אני טרמפים.

לפתע, הגיעה מכונית של משטרת הגבול, ובה 6-5 אסירים, מסתננים. הוא עצר, עלינו על הטנדר הפתוח, שני גברים ושתי נערות חינניות. המכונית דהרה מול האוויר החופשי והנפלא של בוקר העמק, ואני הפשלתי את ראשי, כאילו בשעה שראשי עטור שער שופע והתנפנף ברוח… השדות החרושים והעמק היפה, והנה אנו סמוך ליזרעאל. רק לפני שבע שנים לא יכולנו לעבור כך, ולא מן הנמנע כי אלה היושבים כאן, לקחו חלק במיקוש הדרך ובהתקפות על המשוריין, שהוליכנו, ועתה התחלפו היוצרות.

בעפולה, ניגשתי לתחנת הנסיעה לבית החולים. "כדאי לך לנסוע בקו שלנו, הנוסע לטבריה, כי יש פחות אנשים עתה, וודאי ייקח את כולכם", קרא קול רך וחברי. בינתיים, התחיל הבחור לתהות כל קנקני. מסתבר כי זהו טוביה קריא מ"דוברת", אתו ישבנו לפני שנים מספר על יד המעיין זרעים. בידיו היה מטבע קונסטנטינופול, מטבע נאה. מצד אחד_____ ומצד שני אלת הניצחון ויקטוריה, ואף היא חמושה ניצחון. כולם, כולם ניבאו לעצמם ניצחונות, ולא מעט על היהודים, על העם ועל ארצו. הם פסו מהעולם ואילו אנו, חיים וקיימים.

בבואי אל בית החולים, הוצבתי מול שער נעול, ומעברו הפנימי של השטח עמד שוער בבגדי לובן. עם הושטת הטופס, הוכנסתי פנימה, ואין אני צריך להפליג למרחקים כמו לפני שנים מספר. המשרד על ידי, מיד, בצריף. התור לא קטן, ולפני ניצב יחיא, מעירק, שעבד בשיכון בית שאן. הוא הביא את אמו והיה מתדיין עם עובד המשרד על אופן הכנסת החולה אל בית החולים. אחרי התקשרות בטלפון נאמר לו שאינו צריך לשלם כי אמו חברת קופת חולים.

אני עצמי לא הצטרכתי מספר. הפקיד החתים את הטפסים מצדם האחורי והלכתי למכון הרנטגן.

חיכינו, טוביה ואני, פחות ממחצית השעה. "בן כמה אתה, ומתי היית כאן?" שאלתני אחות. לא זכרתי מתי… הייתי עם היד. טוב שהכול נשכח וטוב שהכול נרשם, כי אינך מספר סתם.

הוכנסתי לחדר והושכבתי על המיטה, על הצד. הטכנאי התחיל ממשש את רגלי הימנית דווקא, ואחר כך את השמאלית, צריך היה לצלם את שתיהן. אגב מישוש, התלקח כאב בקרסולי, אך המישוש היה רך ועדין. מגע יד של אוהב, ממש של אימא. גל רגשות ילדות שטף אותי. כמה שנים לא נמששה רגלי, לא נמשו איברי. גם הרופא שבדק אותי, נכון יותר לא בדק אותי, בתל יוסף… כמעט שלא הסתכל ברגל ולא כל שכן משש אותה.

נידמה היה לי שאני בעריסת ילדותי, מוקף חיבה ואהבה ללא גבול. כול בני הבית דואגים לשלומי, אך רק אימא ממששת את איברי, על מנת שלא יאונה להם כל רע. הייתי יכול להירדם ולישון שנת אושר נצחית, מעין נשיקת מוות, כי כך כדאי וכך טוב לחיות ולמען כך צריך להילחם, ואם הכרח בדבר, גם למות.

אחר כך הלכתי אל אלישבע, שם חנה המיילדת, מדברת חצי עברית "את מכירה אותי?" אמרתי, "כן, אתה של… אין לי פנאי" ומחייכת. " אתמול היו ארבעים ואחת, היום שלושים ותשע, והפרוזדורים משמשים חדרי לידה, והם מלאים מיטות של יולדות". ואלישבע זוהרת, יפה ומאושרת. ואילו הנלחמים על קיומנו ונופלים במקומנו למען העם, ידעו וודאי בעד מה הם הולכים ולמען מה הם נלחמים, ואם הכרחי לשפוך את טיפת דמם האחרונה.

  • רצפת הפסיפס בבית לאונטיס

    מתגליותיו המרגשות של נחמיה צורי שהעלה את חדרי מבנה זה בחפירות בשנת 1964 . הפסיפס המרהיב הזה נמצא במוזיאון ישראל-ירושלים.
  • אתר חורבת מנחה

    התגלה ע"י נחמיה צורי ב-1954 שערך בו את חפירת הבדיקה הראשונה.