נחמיה צורי-צימבליסט

ליטא 1902-1924

נחמיה צורי-צימבליסט נולד בחורף של 1902 בעיר טרוקי ,שבפלך וילנה.
בשנת 1914 גורשה המשפחה לוילנה, שם חיו אצל הדודים של האב נפתלי בן-ארזא, ומשם עברו לז'מר, פלך קובנה ב-1918-1917.
בשנת 1918,נפטרה אמו לאה שהיה קשור אליה מאד. נחמיה נאלץ להפסיק את לימודיו ולעזור בפרנסת המשפחה.
בקובנה, עבד ביער, במרחב ליטא, ברישום מספרים על גזעי-אורנים. וכן, עבד במנסרה (נגריה לניסור עצי-יער) של סולוביציק יחד עם אסתר לזרוביץ.
עד 1924, במשך שלוש שנים, לימד עברית בפוליטכניקום–בי"ס גבוה למדעים והנדסה (עם שלושה בחורים יהודים),ובאביב עלה לפלסטינה, ארץ ישראל.

פלשתינה

בקיץ וסתיו של 1924, עבד בראש פינה אצל עפרון, בקבוצת הטבק "נשר" (דרך פלוגת העבודה בחקלאות ובאריזה).
ב-1925 עבר לעיר הצעירה תל-אביב, לעבודה בבניין, בבלוקים, והוא ואחיו יקותיאל היטו כתף בהקמת צריף ברחוב בלפור. העבודה המפרכת והתנאים הסניטריים הירודים גרמו להתקפי קדחת חוזרים ונשנים, למחלות מעיים, לדיזינטריה, עד שהרופאים הכריזו כי עליו לעזוב את הארץ.
באותן השנים נחמיה למד כינור אצל גבריאל גראד (שהיה קומפוזיטור ידוע בתל-אביב בשנות ה-30-40), דבר שהקל מעט על סבלו הפיזי.

בקונסרבטוריון תל-אביב

בקונסרבטוריון תל אביב, מנהל גבריאל גראד

אי-לכך, בשנת 1925 הוא עובר לבאר יעקב, שם מוצא עבודה אצל משפחת גניט, בחליבת פרות, בטיפול בילדי המשפחה בשעות הערב, כשההורים יוצאים לאופרה בתל-אביב, וכן, בעבודה בפרדס עם ערבים, בקטיף שקדים, בהובלת החלב לתל-אביב וחלוקתו לבתים שונים, ועוד (טשרטוקים) ועוד..
נחמיה נמשך לאהבתו החזקה – המוסיקה וחוזר לתל-אביב ב-1927, ממשיך לימודי מוסיקה אצל פרופ' שור ואחרים. הוא ניפגש עם ציירים ישראליים כמו אביגדור סטימצקי, יוסף זריצקי, שטרייכמן הנדלר ואחרים. הוא מתיידד עם גדולי הסופרים כמו אלכסנדר זיסקינדרבינוביץ (אז"ר), אשר ברש, ומתבשם מיפי כתיבתם בעברית המתחדשת.
בסוף שנת 1927 הוא חובר לפלוגת "הגדוד" בחיפה, ולאחר אחד הפילוגים בגדוד הוא עובר לעבודת בניין "דובק" בחיפה.
בשנת 1928, כנראה נוסע וניפגש לראשונה עם חנה מרכוס שתהפוך לאשתו עשר שנים מאוחר יותר. הוא מתוודע לחנה צ'יזיק פעילה במפא"י, ובמועצת הפועלות, (שהקימה את משק הפועלות בנחלת יהודה) שם עבדו חנה ונחמיה בקטיף השקדים.

חיידק ההשכלה

בשנת 1929, חיידק ההשכלה לא מרפה ממנו והוא עולה לירושלים להר הצופים ללמוד היסטוריה ותולדות העמים. למחייתו, הוא עובד במסעדה.
המאורעות הנוראיים בחברון ב-1929, מאלצים אותו להפסיק לימודיו ולנדוד לבית יעקוב, למוצא ועוד…הקדחת הטרויאנית (מלריה שלישונית, טרופית) תוקפת אותו שוב ושוב אך הוא לא הולך לטיפול.
בשנת 1931 שוב נודד למגדיאל לעין-חי, ניפגש שוב עם חנה צ'יזיק, עובר לפתח-תקווה ועוד. מסתובב בפלוגות העבודה השונות, עד שבשנת 1932 הוא מגיע לקיבוץ תל-יוסף, עליו שמע שנים לפני-כן כשהיה ב"גדוד" בחיפה.

אירופה-תל יוסף-ארץ הפרעונים-תל יוסף

באביב אותה שנה, מפליג נחמיה לאירופה מתוך מגמה לראות ולנשום אמנות בפאריס, באיטליה, בגרמניה. בגרמניה-לודביגסהורטט, בתנאים קשים של קור ושלג כבד הוא נודד בערי אירופה…..שם הוא מתוודע לחנה רדלי, מאיה וינלרס-קרובים של חנה מרכוס.
באביב אותה שנה, הוא חוזר לארץ-שראל-פלשתינה, לתל-יוסף (או אולי עם המודדים –מרחב יקנעם, (שם בישל להם וכתב הרבה רשימות ועוד)
בשנת 1934, באביב ,נחמיה נוסע לטיול למצרים, לארץ הפרעונים, ללוקסור וכו, לעשרה ימי ארכיאולוגיה והיסטוריה. הוא חוזר לתל-יוסף, ושוב מתגעגע למחוזות ילדותו ולאמנות והתרבות באירופה.

מצרים 1932

הוא מטייל בוילנה, בביאליסטוק, בקובנה, בעיר הולדתו-טרוקי (קהילות יהודיות צפופות ומלאות חיים עם אווירה מהפכנית סוציאליסטית, וציונות ארצישראלית, שישתנו ללא הכר תוך עשור שנים וייחרבו עד היסוד) ממשיך לצרפת, ללונדון,ובאיטליה וגרמניה פוגש את המשוררת הידועה והחשובה-אלזה לסקר-שילר(משוררת יהודייה נערצת בחוגי הבוהמה של אירופה. השתקעה בירושלים בשנת 1939) ידידות שתימשך שנים רבות.
הוא מעלה את נעמי, בת-אחותה של אסתר ליזרוביץ, לישראל בעזרת סרטיפקט, שממומן על-ידי אסתר ליזרוביץ.
המאורעות הקשים מבחינה ביטחונית בארץ ,מגיעים לאוזניו דרך מכתבה של יהודית שמחוני (חברת קיבוץ גבע השכן, ופעילה במפא"י) שביקשה ממנו לקחת על עצמו תפקיד חינוכי והוראת עברית וידיעת הארץ של קבוצת חברת נוער מגרמניה.

מקים משפחה וחופר עתיקות

ב-1937 חנה מרכוס חוזרת לתל-יוסף, הם מקימים בית, ליתר דיוק-אוהל שהיה עף עם הרוח החורפית הראשונה.
אוריאל הבכור נולד ב"שמחת תורה"-1937.
ב-1939,בחודש אלול נולד הבן השני- ינון.
ב-1940, מנהל המוזיאון המקומי-שמואל סבוראי, נוסע לסוריה ומציע לנחמיה לקבל על עצמו להקים פינה של עתיקות עמק יזרעאל. (ב-1941 הוקם "בית חיים שטורמן" כמוזיאון לידיעת האזור). הוא חופר בגבעת-קומי, באתרי עתיקות בתל-יוסף ובעמק יזרעאל המזרחי, ,הוא מגלה שרידים ארכיאולוגיים המעידים על התיישבות בעמק, בתקופות קדומות. בגשר ,בתל –דלהמייה ועוד…וכול זה בתיאום עם מחלקת העתיקות שמושבה בירושלים. שם עליו לדווח, לצלם ולרשום את כול הממצאים שגילה וחשף, בעברית ובאנגלית, בעיקר.. שפה שאיננו שולט בה. ישראל המנדטורית מתנהלת תחת השלטון המנדטורי הבריטי. נחמיה לא שולט בשפה האנגלית.
בחורף 1941 נולדה אלה, הבת השלישית.
הוא ממשיך עבודתו ב"בית שטורמן", ולדבריו – צרות צרורות….כנראה עד 1950.
בחג השבועות נולדה בתו הרביעית-רות-בכורה ובשבועות 1946 – נעמי, בת הזקונים.

אוריאל, ינון, אלה, רותי ונעמי 1950

תוך כדי מלחמת השחרור הוא מתמנה לקצין תרבות, ומגיע ליחידות שונות להרצות על ארץ ישראל ועתיקותיה, וכך גם מצליח להגיע לאתרי עתיקות נכספים בשטחים.
בשנות ה-50 הוא מבצע סקרים ארכיאולוגיים נרחבים ,מטעם אגף העתיקות, בעמק יזרעאל, ובעמק הירדן, ומזהה שתי התיישבויות נוספות של התרבות –חורבת מנחה.

אהבת ארץ ישראל וחפירת עתיקותיה

מ-1950-1967 הוא מנהל את בית הנכות בבית שאן, מקבל את אות יקיר בית שאן.
מפקח על העתיקות בחבל הצפוני של הארץ, וכן משתתף במאות חפירות ומשלחות לחפירות בארץ ישראל (קדש-ברנע) ובשטחים החדשים שזה עתה נכבשו. ביהודה בשומרון בעזה ועוד
מתגליותיו המרגשות, בוודאי ,היא רצפת פסיפס בבית לאונטיס – בבית אמידים בבית שאן.
ב-1968 הוא פורש מעבודה בבית-שאן, בבית הנכות (מסגד ממלוכי ששימש כמוזיאון לשימור עתיקות) מאגף העתיקות, אך לא מפסיק לרגע את מסע חייו –
אהבת ארץ ישראל וחפירת עתיקותיה.

באמפיתאטרון - בית שאן

בינואר 1991,הוא ניפטר שבע ימים כשלצידיו חמשת ילדיו ו-12 נכדיו.