בוקר שבת אחד של שלהי קיץ, התעורר אפרים הצידוני לקולות ציוץ שבצהלה, ולקולות עכוס מתלויים עם אלה, שהיו בוקעים ועולים אי מזה, והיו דומים, כאילנות הכפר הסמוך המלהיבות את הגברים בחגיגתם.
לו, לגזבר של הקבוץ, לחבר הפעיל שבמועצה, שהיה נמצא במחנה יומיים בשבוע ושאר הימים שוהה בנסיעות ובשליחות, חרה הדבר מאוד.
מה קורה? קפץ ממיטתו כנשוך נחש, וניצב רגע תוהה בחלל האפלולי של החדר, ופנה אל אסתר זוגתו, שהיתה יושבת אותה שעה בשלווה ומתקנת את גרביו, שאין רגילים לתקנן במחסן הכללי.
"מה קרה, אסתר?" חזר על שאלתו, ומבלי לחכות לתשובתה, בא לחלון המונף ודחף את התריס החוצה.
שפע אור התפרץ בעד החלון פנימה, בליווי של חזרת מקהלת הציוצים והצהלה, שבקעו מתוך הצריף שעל התל מנגד לחלון.
"שוב אלה?" שאל ברוגזה, "מה החינגות וההילולות שהם עורכים שם בבוקר?" ובאותו רעש שדחף את התריס, הניפו וסגרו, ובתוך כך אמר בקול נזעם: "כבבית מרזח ממש!" והצמיד את מבטו בתמונה התלויה על הקיר שמעל מיטת אסתר, המתארת גבר ואישה המחייכים זה לזה בחושניות מופרזת מתוך זר של עלי אלון.
"גרוע מזה לפעמים בלילות!" אמרה אסתר בתוך שלווה עשויה, ולא הרימה את עיניה מעל מלאכתה.
"אינם מניחים לישון! מיללים כתנים, מציצים כעפרונים, פעמים עד חצות לילה!" הוסיפה בלא התרגשות. היא היותה עייפה במשך כל חייה כאן בארץ, מחמת לידה בלתי פוסקת, מחמת עמל תוך שמש מדברית, ומפאת שפע החדווה וההשתובבות שעמיקם וראומה –ילדיה, היו משפיעים עליה בשעות בין הערביים.
"שם נאה החרו להם: 'חוגת העפרונים'!" סיימה.
"שדים משחת" רגז, "בוודאי מתעלסים באהבים פרוצים, ומקלקלים את מידותיו של הדור הצעיר!" התריס בראשו כנגד החלון. אחר כך בא אל המיטה והתפרקד עליה ועצם את עיניו, ובין גביניו היה אחוז ליל התענוגות שחלף.
"אתה שומע, אפרים!" נזכרה אסתר פתאום, "זה אי אפשר! מתוך המחסן נעלמים מזונות רבים! גרגרותיהם של הללו בוודאי בלעו", הצביעה לעומת החלון, "ובכול אשמה המחסנאית!" הוסיפה גוון צווחה.
ברור שהם, הםםם, ודאי שכך!" פקח את עיניו והוסיף "בכל מקום מדברים עליהם! במקלחת, בחדר האוכל! סופם יהא רע, את שומעת?!" הרים קולו בחשיבות עצמית, "אני אאחוז אותם בידי, ואפריח אותם לכל הרוחות! תראי!" הדגיש את המילים האחרונות.
הוא קם ממטתו במתינות יתרה, נטל את ששה עשר העמודים של ה"דבר" מעל השולחן שבפינת החדר, חזר למיטתו, נשתטח עליה שוב ואמר: "לכול הרוחות! פעמים אחדות העליתי את שאלת העפרונים על הפרק. ביום של ישיבת המועצה, אי אפשר להגיע אל בירורה, כי שאלות אחרות דוחות אותה מפעם לפעם!" אמר, והשקיע את עצמו בערימת הניר המודפס.
"נו, מילא, מילא!" עפעפה אסתר לעצמה, ולא הרימה את ראשה. אבל היתה רוצה לדעת, מה מתהווה שם?
"מעניין לי פעם אחת להיות שם" הוסיפה, והרימה את עיניה מעל הגרב וקלעה אותן לפינת התקרה, שבקוריה היו רוחשים חיים מופלאים שבין השממיות.
"השתגעת, או שאת משתטה?" הרים אפרים את עיניו מעל ה"דבר" והעמיד בה עינים רועמות, "אל הפרוצים הללו? ואת המחסנאית? את בעלת המשפחה?"
ובתווך, נשמע צלצול הפעמון הקורא לארוחת הבוקר, והפסיק את שיחתם. אפרים הצידוני התלבש ושניהם הלכו לאולם האוכל.
בחללו של האולם הייתה המייתם החגיגית של האוכלים, מתלווה עם צהלתם הרוגשת של הילדים שבאו להיפגש עם הוריהם, ושהמקום המרווח כשלעצמו משך את הקונדסים הקטנים.
בשעת הסעודה, היפנה אפרים את תשומת ליבה של אסתר לצד אותו ראש שולחן, שהעפרונים היו יושבים בצוותא, בתוך המולה צוהלת קונדסית, שרים ומלווים בהקשת המזלגות והכפות שבידיהם על גבי הצלחות והספלים, ואגב כך פולטים בדיחה לכאן ולכאן וצוחקים צחוק בריא ורונן.
"את רואה, אסתר?" והצביע עליהם בעיניו, וכעס עצור רטט על שפתיו הקמוצות והדקות, שנתמזגו עם פרצופו. "שום דבר אינו מעניין אותם! אוכלים, עובדים וצוהלים כבהמות!" אמר, ותוך כדי כך היה קורע את זנב הדג, ולועסו בהמולה שווקית, ועוד הזנב בין שיניו תבע מהתורן הוספה של ראש.
"לאמיתו של דבר, אינני מאמינה לכול זה", אמרה אסתר והסתכלה בהם ארוכות כתוהה במופלא, כאילו נזכרה בימי עלומיה שלא היו שונים מאלה של אלה, ואגב כך מלטפת את ראשו של עמיקם בנה.
"זה אך למראית עין. והרי אותו שמואל, היה רציני מאוד כשהיה אתנו בגליל, וקשה להאמין שנהפך לפרחח! ואותו בן חור הרי הוא צייר ושתקן בטבעו, ולא ייתכן שיהיה בין הפרוצים. ואף אותו יוחנן, פועל מסור וטוב הנהו! וכך גם שאר הבחורים".
שריקת הרכבת, הרגילה לעבור באותה שעת בוקר, היתה בה מהבעת אהדה לדעתה.
"ובכן, מה הצווחות אלו שלהם, לפי דעתך?" נתרצה והעמיד פנים רוצחניים שנשטפו בדם.
"אינני יודעת" אמרה ברכות, "שמא מעשיהם באים להם מחמת שעמום? ואולי בכדי לחפות על הכאב שבעצב הריקי המהלך בנפשם?"
"נו, נו, מילא! עצב, קצב, חצף! חצף ותו לא! גסים וחצופים הם, וחסל!"
"אתה מגדיש את הסאה, אפרים" אמרה באותה אימהות רכה וסלחנית, "לי נדמה כי התנהגותם איננה מטבע ברייתם. ובכלל, איננה מטבע היהודי בכלל."
"מילא, מילא!" רגז בקוצר רוח, "שבעים הם ונטולי אחריות. "וישמן ישורון ויבעט!" ואת עוד מסנגרת עליהם כעל צדיקים."
בתוך כדי כך באו אורחים מהרכבת, וביניהם היתה גם מכירתו של הצידוני. למראיה, נדלקו עיניו. כשניגשה אליו, לא הראה כל אותות התרגשות להופעתה, אך בעיניו לא דעכה אותה אש זרה שנדלקה כשראה אותה נכנסת לאולם האוכל. אישה זו העבירה אותו על דעתו. לפני כשמונה שנים, כשהיה באותה קבוצה גלילית, היא הייתה דוחה אותו מעל פנייה ומכנה אותו "גרגרן שלי". הופעתה הבלתי צפויה, היתה בעיניו כהופעת מנה נוספת של בשר.
אסתר הלכה לה עם הילדים, ואף על פי שהיה ביכולתו להישאר עם ידידתו בחדר, חיפש מקום נוח יותר להתייחד עמה.
מיד נצנץ בו הרעיון על אותו אגף מזרחי שבצריף שעל התל, שלפי הדומה מותרים שם מעשים, שאין בן אדם תרבותי מתיר לעצמו לעשותם. לאחר שיקול דעת קל, החליט ללכת לשם.
כשעלו ובאו לחדר של "חוגת העפרונים" שעל התל, היה שפע צלילים בוקע ועולה מתוך תיבה, וממלא את חלל החדר, ורוח ימית מנשבת דרך שני החלונות שהשקיפו לפס הכחול של הים שבמרחקים.
שלווה גדולה הייתה שרויה סביב סביב, וגדולה ממנה היתה מהלכת על פני גבעות החול, שהציבו תריס בפני התפרצות של אותו פס כחול. אצל הקירות שהיו מצהיבים בגוון הטבעי שבלוחותיו, היו נצבות שלוש מיטות מכוסות בשמיכות כחולות.
מעל האחת הייתה תלויה העתקה גרועה של ונוס ממילנו, הנצבת בפריס בזוהרה המופלא. מעל השנייה, העתקה של דוד, למיכאל אנג'לו, הניצב בחסינותו המפלגת, המלכותית בפלורנציה. ומעל השלישית, העתקה מראשה האצילי והגא של נפרוטיטה ,אשת אותו מורד מצרי, הניצבת בברלין.
על המיטות היו רובצים, מפורקדים או יושבים, כמניין בחורים ובחורות. פלוני היה אוחז בימינו את ברכו השמאלית, ועיניו מגלגלות אל פינת התקרה. אלמוני, כבש את סנטרו וחלק של פיו אל תוך פניו, ועיניו עצומות. אחר, היה ניצב צמוד אל הקיר ועיניו מביטות אל החלון, שפתיו קמוצות בעקשנות רעננה. אחר, נצב בפינה ותומך בימינו את מותנו, ופניו הרציניים רכונים אל הרצפה. על הרצפה היו קורסים, יושבים מקופלי רגל, צנוחי ראש, או מגולגלי עין, ופני כולם מביעים ריכוז נפשי וארשת דיוקניהם מביעה שלווה, ועיניהם מביטות בערנות טהורה שבעלומים.
כניסתם הרעשנית של השניים הושתקה במילה חשאית וברמיזת עין: "שקט!".
משהתיישבו על אחת המיטות, התחילו מתעלסים בדרך שלא היו עושים בחברת בני אדם אחרים. פתאום הרים את ראשו אותו בחור שהיה ניצב בפינת החדר, ושכול אותה שעה עשה את עצמו כאילו איננו רואה את השניים המתעלסים, העיף עין לבחורה שהייתה קורסת סמוך לכרע המיטה, ופלט:
"רוני ! שתים – עשרה!". "כן !" אמרה זו ושניהם עברו בחשאי אל ארון הבגדים, והתחילו פושטים אה בגדיהם ומבלי לשים לב לסובבים אותם נשארו ערומים כביום היוולדם. גוו הצעיר, והלבן של הבחור, שהצבע החום של זרועותיו, רגליו ופניו הבליט יותר את הלבן השישי שבגוו, ואת הזוהר שעל מצחו. היה דומה ל״דוד" שירד מעל הכן שבפלורנציה, כאילו בא מאותו עולם סמוי ומופלא שממנו היה שופע שפע הצלילים. גופה הרענן היה דומה לזה של ונוס ממילנו שהופחה בה רוח חיים ובאה מפריס. ובינתיים היו כנורות שואלים במופלא, עולים ורוטטים, עולים ושרים, וחלילים עונים להם בחדווה אביבית.
השניים התחילו לובשים בגדי עבודה שלהם. משגמרו, עזבו את החדר.
שאר האנשים לא שמו לב למעשיהם, רק הצידוני לא העביר את עיניו מהנערה הערומה. אך נסתיימה התנעומת קרא בקול גס:
"הי לצים ! הגידו נא! מה הבדל יש בין אדמה ובין בתולה?" ופרצופו נטל אותה ארשת, בשעה שהיה מוצץ עצם ממויחת.
אף אחד לא ענה לו, אך אחדים הפליטו קולות – ציוץ של עפרונים מלווים בקולות יללה של תנים ובני תנים.
"תשמיש" ועצמו צוהל להנאתו. פתאום, שסעו עפרוני אחד בצהלה רצינית וכואבת מאד העפרונים אינם זונים! זה רקבון!" "רקבון" ענו לו בהד שאר העפרונים, והם התחילו משמיעים יללת תן קצובה ורבת קולות. אחר כך זינק אחד ממטתו ובא אל חברו שהיה קורס בפנת החדר, וטלטלו בידיו קמעה: "הי אבו -בלבל! ענה לו לזה! -כן ! אבו – בלבל! תקע לו כראוי! -תבעו האחרים.
אבו – בלבל קם מפנתו, נתפרקד על המטה הסמוכה, והתחיל מושך בנעימה מזרחית מתרפקת וספוגת כסופים שבאביב ־ אהבה ראשונה, והשאר היו מתלווים עמו בצליל אחד מתמשך, ויצרו צליל עמוק ורונה כשל הבטנון. פתאום, נפתחה הדלת ואחד נכנס בתרועת ־ צהלה וחבילה תחת בית – שחיו ,"חברייה , נשף! הכריזו כולם וטפחו על גבו של הבא ־ יוסי הביא בירה מן הבירה!קמה תנועה הדדית מתבדחת.
הוזז השולחן והועמד בין המטות באמצע החדר , התחילו שותים מהבירה וקונחים בחביתין ובתוך כך צוחקים ומתבדחים, ותוך כדי כך החליטו לנסוע להתרחץ באותה בריכה טבעית ולשחות בה. לכשהרתיע ובא האוטו וכולם קפצו ממטותיהם, נצטרף אליהם גם גם הצידוני וערוסתו.
משבאו לבריכה, התרחק הצידוני עם עלוסתו ונעלם מאחורי שיחי התיון, ואלה התפשטו וקפצו לתוך המים אגב ציוצים, שירה, ומעשי -התעמלות מתחמקים ומתבדחים.
הם היו דומים ליצורי – מים, הם היו קופצים מראשי הסלעים אל תוך הבריכה, צוללים בתוך המים ושוהים זמן רב מבלי לעלות על פני המים, דוחפים זה את זה, מתיזים זה על זה מים ופתאום קפצו כולם מתוך המים ואחד לחש על אוזני כולם לחישה כל שהיא.
התחילו מתלבשים בחשאי, ובאותה שעה אחדים מהם היו צועקים וצווחים כאילו הם ממשיכים את תעלוליהם בתוך המים.
משהתלבשו, קפצו חיש במכונית, והיא הרתיחה וזזה ממקומה. נראה ראשו הפרוע של הצידוני מבין שיחי התיון שמאצל, ועלוסתו פרומת-הבגד, והתחילו קוראים להם ורצים אחרי המכונית. אבל אלה לא שמו לב אליהם, ויותר מזה, העמידו פנים שאינם רואים ושומעים מה שמתרחש סביב, סביב, ופוזמים פזמונות עליזים ומבדחים.
זה רקבון זה רקבון! – פזמו ולא הסתכלו לצד השנים. – העפרונים אינם זונים! התלוו עמהם אחרים.
ברם, אפרים הצידוני לא התרעם על מעשיהם של אלה אלא, להיפך. אבל משחזר למחנה, נכנס לחדרו ומצא את אסתר, כשהיא מטליאה את גרביו, שאין רגילים להטליאן במחסן, ושמע את ציוציהם של אלה בוקעים ועולים ממעלה התל.
קרא בכעס: ארורים שכאלה! צריך להוציא אותם מהמשק! פרוצים וזונים שכאלה! עזבו אותי ובעצמם ברחו ! שדים משחת! מתעלסים באהבים פרוצים ומקלקלים את מדותיו של הדור! סופם יהא רע!
סתיו תרצ״ה בתל-יוסף