יום א', ט' באדר ב' תשי"ד, 14 במרץ 1954
הבוקר, בשעה עשר וחצי, הובלתי על ידי המפקח השני של משטרת הגבול, אורי אבלס, ללא "פרכוסים" מרובים מצדו, אל אזור הזור של הירדן, כדי להתחקות על תל חמוד. הוא ניאות לבקשתי מיד.
לפי המפה, 1:20000, קיימת גבשושית אחת מערבה, והיא מוקפת עיגול אדום במרחק 300 מטר מזרחה, והיא נמצאת במפלס של בערך 15 מטר עמוק יותר, וקרובה יותר לירדן.
כיוונתי את הרכב, באותה דרך שהלכתי בה לבדי ברגל לפני חדשים מספר, מאחר שהקצין הנ"ל אמר כי הוא חדש כאן, רק יומיים. כל השטח כוסה בינתיים עשבייה רב-גונית, כשהצהוב מהווה בה את העיקר.
ברדתנו למטה באזור הזור, "הרביץ" הג'יפ את הקמה הגבוהה בדרכו. תל חמוד הזהיב כולו. לאחר עקיפתנו אותו, התקרבנו סמוך לפיתול הירדן הדרומי, ומאחר והדרך לא נמשכה יותר, נעצר הרכב. הכרזתי כי אמשיך ברגל, עוד כשלוש מאות מטר בכיוון מזרח, כדי למצוא את האתר האמיתי, המסומן בעיגול שחור ובמפלס העמוק יותר. הצלחתי לגלוש מהמדרגה שעליה עמדה הגבשושית של תל חמוד, ומיד, כאילו צנחתי לתוך מכתש רכרוכי-עיסתי לפי מהותו, חשתי כי הירדן זרם בו לפני זמן לא רב. הגבעולים שנשרפו לפני בוא הגשמים פייחוני, ו"דיסה" לרגלי לכלכתני. צריך הייתי להבקיע לי דרך "ג'ונגל" של קוצים רכים עדיין, אבל בעל זאת מפריעים את התנועה התקינה. אומנם פה ושום נראה לי מראה גבשושית, אך בעלותי, לא הצלחתי לחשוף כל חרס. במרחק של 300-350 מטר מזרחה, נראה לי גבשושית גדולה יותר, אך החוח בלעני ממש. גם בתולשי צמחים אחדים, היו צמחים יבשים מאשתקד מונעים בעדי לחשוף משהו. אך אם הצלחתי לחשוף את הקרקע הרטוב – לא גיליתי כל חרס. בדרך של עקלתון, הסתובבתי, ולבסוף החלטתי לחזור בדרך אחרת, אך לא יותר טובה מהראשונה. לא ראיתי את הג'יפ עם האנשים, וטוב שהכתם המזהיב של תל חמוד, שימש לי מורה דרך. בבואי לשם ובעלותי לג'יפ, שאלני אבלס: "תסלח לי, בן כמה אתה?" עניתי: "קרוב לחמישים ושתיים". "אתה עובד בשדה לא רע" אמר.