י' בניסן תשי"ד, 13 באפריל 1954
פעמיים פנה אלי שלמה ליפסקי בדבר עריכת טיול עם עולי הודו לגליל העליון. כל פעם, כדרך שדברים קורים, נדחה הביצוע. והנה ביום ששי בשבוע שעבר הודיעני כי נוסעים בשבת זו (אם כי מכל צד נשאלתי על הטיול הזה). תכנית הטיול לעולים דווקא לגליל המרוחק, בשעה שאינם מכירים עדיין את סביבתם הקרובה יותר, לא רק שאינה מוצדקת, אלא אף מקלקלת את השורה ומכניסה בליבות העולים , וכל אדם אחר, מושגים ניקלים על שיטת החינוך שאנו נותנים לעצמנו ולזולתנו.
והפעם, יותר מהרגיל, נראתה לי התכנית חסרת טעם. השמיים היו מעורפלים, ולאחר שעתיים התחיל יורד גשם. כל אותם המקומות המקסימים, נטלו באלפי נימים של חילוניות, של נוף שפלה רגיל. אין ים ואין הרים, רק שטחי ערפל בלתי פוסקים במשך כל הדרך.
החלטתי, לרגל התכונה לערוך חפירה במונחתה (גשר), להישאר בטבריה ולהיפגש עם אריה לוי, על מנת לשוחח עמו על תעסוקה.
בטבריה, הלכתי לבית הנכות, אולי אמצא את רבני או את תרצה, והם יגידו לי את מקום מגוריו. בבית הנכות היתה מודעה: "ביום ו' ושבת סגור". כשלון אחד המבשר לי שורה של כשלונות, ואני בכל זאת די עיף, לאחר שישנתי אולי 4 שעות בלילה.
התחלתי לשאול אם מישהו יודע איפה הוא גר, אך כמובן אין יודעים. לפחות אולי —–היה אי פעם. הלכתי אליו ____ הקרוב – אינו יודע. והשומר היודע גר בקצה המרוחק של טבריה. אולי הוא גר בקרית שמואל. אלך לשם אולי אמצא את כתובתו או כתובת אריה לוין הכתובת של מהנדס העיר לנדאו בוודאי יודע יותר. וכך התחלתי להעפיל לשכונה ומדי פעם בפעם אני תוהה על קנקן הכתובות מפי עוברים ושבים. כולכם יודעים כי לנדאו גר בקריית שמואל, אבל לא את הכתובת. בהיותי למעלה, סמוך לקולנוע, עדיין איש לא ידע בבירור את כתובתו. פניתי לבית מלון ושם פחות או יותר מסרו לי את הכתובת, בשכונת העובדים. ובאמת שם שאלתי ושוב אחד מסר לי וכך העפלתי לראש השיכון, או נכון יותר לראש הרמה.
מצאתיו. הוא היה אדיב ומסייע במידה רבה. "רבני אינו בעיר", התחיל לטכס עצה איך למצוא את הכתובת של אריה לוי. בסוף, העלה בחכתו, כי סובול בוודאי יודע על כך. הוא אף הלך עמי אל ביתו ושם נודע לי הכול: "הוא גר בדגניה ב'. יש לו אישה מורה. על תשאל על אריה לוי אלא שאל על אריה וחצי…" שמחתי מאוד על הסוף הטוב, ובהרגשת ניצחון, ובתחושה: הנה אני עולה על אוטובוס ומגיע אל ה"דגניות" בשעה 07:30, וכו' וכו'.
ברדתי למטה, נודע לי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין כל תחבורה בערבים מטבריה אל העמקים. כאילו פצצה ירדה על ראשי, אך התאוששתי מיד, הודות להרגשה כי אין לי מה לחשוב ובשביל מה להישאר בטבריה. לא לשם כך נשארתי כאן. אלך ברגל, המרחק 2-3 שעות הליכה, כך שאגיע בסביבות תשע, ואספיק עוד למצוא אותו ער. העיקר שלא יהיה נעדר מהבית, שלא ייסע עם רעייתו או עם אחרים להצגה, לקולנוע או בדומה לזה.
נטפל אלי אחד צעיר מתורכיה שהיה צריך גם הוא להגיע אל מסדה. הוא ליווה חברים שבאו לבקרו. בא ליום אחד עד טבריה, וחשב לחזור, והנה אכזבה.
הלילה ירד, הירח התחיל להאיר במקצת. חוץ מעייפותי משהו בנעליים הפריע לי, אולי הגרב הבלתי ישרה או אולי קוץ. בין הרגליים התחילה השתפשפות, כפי שבאה אלי בשעה שאני מתהלך הרבה או רץ הרבה. אבל, אין זמן ושהות למחשבת נסיגה מהעניין. אין לי רשות להשתהות אף לרגע. עלי לבקר למחרת בבוקר בגשר ולדבר עם דובי, כפי שהודעתיו על בקורי. בצהריים צריך להגיע חירם לחפציבה. עלי לתכנן איפה להגיע לדגניה ב' הלילה, ויהי מה! פעמים חשתי התנדנדות מה בגוף, אך עשיתי מאמץ ועלה הדבר בידי מצוין, ואף צעדתי צעד אמיץ ורחב. לא רק שלא ביישתי את עצמי לגבי קצב הליכתו של הצעיר שלשמאלי, אלא אפילו הגברתי והלכתי בראש מורם ובלא התמהמהות.
סמוך לחמי טבריה עברה מכונית ולא לקחה אותנו. אחר כך, באה מיד מכונית טנדר ולקחה אותנו עד אחרי חמי טבריה בשיכון. משם שוב הלכנו, ושמחנו על המציאה. תנועת המכוניות היתה מועטה ביותר ולא היה מה להתאונן שאינך מקבל טרמפ.
האורות של עין גב מספרים על התרחשויות שחלפו במקום הנפלא הזה. הכנרת שלווה ומסביב סביב רוגע בהעדר פעולה. לילה, וכאילו אתנחתא בפעילות הבריות כולה. מדוע השלווה כה גדולה? האם כך היה הדבר תמיד? קשה לחשוב כי כך היה תמיד. הן בזמן קיום ה"גדוד", כשסללו את הכביש צמח-טבריה, וודאי היה הומה אדם, והתנועה מלאה אותו. עתה, מוות מסביב.
באה מכונית ובה היה בנה של גברת נוסבאום מ"כנרת". הוא הסכים לקחת אותי, אבל לא היה לו מקום לבחור. המלצתי עליו והוא תחבו מאחור. מ"כנרת", התחלנו שוב בהליכה. העלייה דרך "בית ירח" היתה מייגעת במקצת, אבל רק לרגע קט. בשעה שבע ושלושים הגעתי לדגניה א'. יעקב קיבל אותי יפה, האכילני, וסידר לי מיד מקום לינה, והלכתי לדגניה ב', שם קיבלו אותי אריה ואשתו בצורה הנאה ביותר. חברו הזמין אותי לחדרו עד שאריה התפנה מהשכבת בנו. בינתיים, באו והוגשו תה ועוגות. השיחה נסבה על העולים מהודו, שהוא מכירם, כי פעל בהודו. "תתנו להם אורז וקרי, ובזה תכבשו את ליבם יותר מכל מיני דיבורים ועשיות אחרות…"
לעניין עצמו, יש לו הצעה גדולה: הוא מוכן לתת תשעים ימי עבודה, בצורה של החלפת 30 איש למשך חודשים רבים, למשל התיאטרון, או בדרך שנהגו עד עתה: מספר ימים שנותן מוסד מסוים. ובכן, הסכים לתת מאה ימי עבודה. הסיום היה מוצלח, ואין דבר העומד בפני הרצון.
אומנם היה זה יום גדוש וארוך יתר על המידה. הוא הביאני במכוניתו לדגניה א'. בשעה מאוחרת נרדמתי, וכבר בשעה ארבע בבוקר התעוררתי ולא יכולתי להירדם עוד, גם מפאת התנועה הבלתי פוסקת על המדרכה סמוך למקום מגורי.